ביטון נ' "קרן מקפת" מרכז לפנסיה ותגמולים

פסק דין

התובעת פנתה לבית דין זה בבקשה למתן פסק דין הצהרתי הקובע כי הינה ידועה בציבור לצרכי פנסיה של המנוח אליהו בללטי (בלילטי) ז"ל ת.ז. 04782131-9 (להלן – המנוח), אשר נפטר ביום 27.8.2011. התובעת טוענת כי היתה ידועה בציבור של המנוח במשך כ-19 שנה, משנת 1992 ועד לפטירתו, חיה עמו חיי זוגיות תחת קורת אחת, וניהלה עמו משק בית משותף.

הנתבעת – קרן מקפת (להלן – הקרן) טוענת מנגד כי רישומי משרד הפנים של התובעת ושל המנוח, בתקופה שבה נטען כי התגוררו תחת קורת גג אחת, אינם זהים ובהודעותיו לקרן מסר המנוח בתקופה הנ"ל כתובות שונות מזו שמציינת התובעת למגורים משותפים. גם התובעת לא ציינה את הכתובת המשותפת הנטענת ככתובתה בטפסים שונים שמילאה באותה עת. בנוסף לכך הקרן חייבת לפעול אך ורק על פי הוראות תקנון הקרן, ואלה לא התמלאו בעניינה של התובעת.

תקנון קרן הפנסיה קובע בסעיפים הרלבנטיים לענייננו כך:

"אלמנת פנסיונר – בת זוגו של פנסיונר ביום בו נפטר, ובלבד שהתקיימו בה אחד משני אלה:

היתה לבת זוגו של הפנסיונר לפני חודש הזכאות הראשון לקצבת זקנה וגרה עמו לפחות שנה אחת רצופה עד ליום בו נפטר;

היתה לבת זוגו של הפנסיונר לאחר חודש הזכאות הראשון לקצבת זקנה וגרה עמו במשך לפחות שנתיים רצופות עד ליום בו נפטר, ובלבד שביום בו נפטר הגיע בת הזוג לגיל קצבת זקנה".

בת זוג – אחת משתי אלה:

אשתו של מבוטח או פנסיונר;

מי שהוכרה כידועה בציבור כאשתו של מבוטח או פנסיונר בהחלטה שיפוטית המוסמכת לכך" (תקנון הקרן צורף לכתב התביעה).

התקנון קובע, אם כן, שני תנאים מצטברים לצורך קבלת קצבת שאיר פנסיונר כאמור בסעיף 17 לתקנון: האחד – על בת הזוג להיות אלמנת פנסיונר או ידועה בציבור, והתנאי השני – מגורים משותפים לפחות שנה לפני הפטירה. נבחן איפוא את השאלה האם התובעת ממלאה אחר שני התנאים הנ"ל.

לגבי ידועה בציבור נפסק כי המבחן להכרה באישה כידועה בציבור של פלוני הינו כפול: ראשית – על בני הזוג לקיים חיי משפחה, דהיינו מערכת יחסים אינטימית המבוססת על יחס של חיבה, הבנה, מסירות ונאמנות המעידה על קשירת גורל, כאשר כל אחד מבני הזוג מקבל את הדרוש לו ותורם על פי יכולתו ואפשרויותיו (עב 2589/09 דינה ברקן – מבטחים בע"מ). כמו כן עליהם לנהל משק בית משותף, לא מתוך צורך אישי של נוחות וכדאיות כספית, אלא כפועל יוצא טבעי מחיי משפחה משותפים כנהוג וכמקובל בין בעל ואישה הדבקים זו בזה (דב"ע נג/7-6 בטר - קג"מ פד"ע כז' 135 בע' 140; דב"ע 376/97 פוגל - מבטחים פד"ע לב' 372 ע' 376; ע"ע (ארצי) 183/99 סנדרה אהרון - הממונה על תשלום הגמלאות, פד"ע לז 396; ע"ע 513/06 הנ"ל).

ניהול משק בית משותף, שהינה הדרישה השניה לצורך קביעת מעמד של "ידועה בציבור", צריך שיהא כניהול משק בית של זוג נשוי, כאשר כל צד תורם למאמץ המשותף ולרווחתם של בני הזוג. לפיכך יש לברר מי מבצע את עבודות הבית, הקניות, הניקיון, הבישול, וכיצד מנוהל התקציב - מי מכניס הכנסות ומי מממן את ההוצאות לניהול הבית. כל בית ייבחן לפי אופיים של בני הזוג ולפי הרגלי חייהם. הבחינה אינה טכנית אלא מהותית, ובבסיסה תישאל השאלה האם בקשר בין בני הזוג יש סימני היכר של קיום יחידה משפחתית (דב"ע נג/7-6 הנ"ל).

בתצהירה הצהירה התובעת כי מאז שעברה להתגורר עם המנוח בשנת 1992 הם חיו כבני זוג לכל דבר, ניהלו משק בית משותף, התובעת היתה קונה מצרכי מזון מכיסה, מבשלת ומתפקדת כעקרת בית, והמנוח היה משלם עבור דמי השכירות והוצאות התחזוקה של הבית. ואולם למרות הטענה בדבר תקופת מגורים משותפת ארוכה ביותר, לא הובאה לפנינו ראיה חיצונית המבססת את הטענה כי התובעת והמנוח התגוררו במשך כל התקופה הנטענת בצוותא ברח' בורוכוב בקריית יובל (להלן – הדירה).

התובעת והמנוח מסרו כתובות נפרדות ושונות בתקופה זו, ונזכיר מדובר בתקופה של כ-19 שנים. התובעת לא ציינה בטפסים שונים שמילאה כי היא מתגוררת ברח' בורוכוב, כך למשל בתלושי השכר, בכרטיס עובד שמילאה בשנת 2007, ובפנייתה לקופת הפנסיה של עובדי הדסה (נספחים 5-7 לכתב ההגנה). גם המנוח לא ציין כתובת זו ככתובת מגוריו, ובבקשתו לשינוי כתובת שנשלחה לנתבעת ביום 20.8.2009 כתב כי הוא מתגורר במודיעין (נספחים 2-4 לכתב ההגנה).

לא ניתן לכך הסבר מניח את הדעת. בתצהירה הצהירה התובעת כי לא נישאה למנוח משום שכל אחד מהם רצה לשמור על זכויותיו (סעיף 10 לתצהיר מיום 22.1.2013), וכי חששו מבני משפחת המנוח שהתנגדו לקשר ביניהם. ואולם לא הובהר אילו מזכויותיהם של התובעת והמנוח היו נפגעות אילו הצהירו בגלוי על הקשר ביניהם, ובעדותה אמרה התובעת כי היחסים עם ילדי המנוח היו טובים, ורק כאשר מצבו החל להידרדר, היינו משנת 2005, הורעו היחסים (ע' 8 ש' 20-25). לא הובא, אם כן, נימוק מספק ל"העלמת" מקום המגורים המשותף במשך שנים כה רבות.

לכך יש להוסיף כי לבקשת התובעת ניתנו צווים המורים לעיריית ירושלים, לחברת הגיחון ולחברת החשמל להגיש תעודות עובד ציבור ובהן תשובה לשאלה האם חשבונות הארנונה החשמל והמים עבור הדירה ברח' בורוכוב 43/5 בשנים 1995-2007 היו על שם המנוח. חברת הגיחון הודיעה ביום 11.8.2013 כי המנוח לא היה רשום כצרכן מים בדירה הנ"ל, וכך הודיעה גם חברת החשמל. עיריית ירושלים הודיעה כי חשבון הארנונה לדירה הנ"ל נרשם על שם המנוח רק מ-1.1.2006 ועד 31.12.2007. זאת, בניגוד לאמור בתצהיר התובעת שצורף לבקשתה למתן צווים כאמור, ובו הצהירה כי ידוע לה שבחלק מן התקופה שבה התגוררה עם המנוח בדירה ברחוב בורוכוב, הועברו החשבונות הנ"ל על שמו (סעיף 3). כאשר נשאלה התובעת במהלך החקירה הנגדית האם ראתה פעם על שם מי היו חשבונות המים החשמל והארנונה, השיבה:

"לא ראיתי אותם. לפעמים לא ראיתי אותם, לפעמים אני לא זוכרת אם ראיתי או לא ראיתי" (ע' 6 ש' 19-20).

אמנם נטען כי בני הזוג התגוררו בדירה בשכירות, אך למרות תקופת השכירות הארוכה לא הועברו חשבונות המים, החשמל והארנונה על שם בני הזוג או על שם המנוח, ולמעשה לא הובאה ראיה חיצונית כלשהי התומכת בטענה התובעת כי התגוררה בדירה ברח' בורוכוב עם המנוח משנת 1992 ועד 2007, או אף כי המנוח עצמו התגורר שם במשך תקופה כה ארוכה. לא הוצגו לפנינו חוזי שכירות או כל מסמך אחר המאשר זאת, אף כי התובעת ציינה בעדותה כי המנוח חתם על חוזי שכירות, וכי שוחח עם בעל הבית (ע' 6 ש' 22-24), ובעל הבית לא הובא לעדות.

יתר על כן, לא הובאו לפנינו ראיות כלשהן המעידות כי התובעת והמנוח נהגו כבני זוג, פרט לעדותו של מר יצחק אביטל. אמנם בתצהירו הצהיר מר אביטל כי היה חבר קרוב של המנוח, וכי התובעת והמנוח ניהלו משק בית משותף, והופיעו לעיני רבים כבני זוג לכל דבר (סעיף 6-9 לתצהירו מיום 22.1.2013), ואולם לא הובאה לפנינו ראיה נוספת כלשהי התומכת בדבריו אלה. התובעת אמנם צירפה לתצהירה תצהירים נוספים, אולי נותני תצהירים אלה לא התייצבו להיחקר על חתצהיריהם, ועל כן אין לתת לאמור בהם משקל כלשהו.